היא גרה בדירה קטנה ברמת אביב הישנה. נכנסתי, והאור נשפך עלי. על השולחן היו עדיין פינוקי ארוחת הבוקר שחברות ארגנו ושלחו לה. דברים טעימים. המון תשומת לב. תמיד מרגש לראות איך האנשים הקרובים מתאמצים כל כך לשמח את הכלה. הן עשו עבודה טובה, כי היה לה צחוק שהתגלגל ממנה הרבה באותו בוקר. יחד איתה היו בדירה חברה, אחות, חתן, וחתול. ככל שהתקדמה פריקת הציוד והסלון הקטן הפך לסטודיו לתסרוקות ואיפור כלות, כך הלך החתן והפך נבוך יותר ויותר, עד שנעלם בחדר צדדי כלשהו. נאסר עליו לראות את עידית לפני שתהפוך לכלה מסורקת ומאופרת. התחלנו לעבוד.
החתול ישב מבוהל במקומו הקבוע על מייבש הכביסה שליד החלון, אשר נכבש לפתע בכל מיני אביזרים משונים, לטעמו. כשהתחיל להרעיש מייבש השיער, המסכן היה ממש מבועת. הוא צפה בנו ממרומי מושבו וחיכה שהרעש ייגמר. מצטערים, חתול, התנצלה הכלה, זה המקום הכי טוב בבית, היינו חייבים לעשות את זה כאן. היא צדקה. זו היתה הפינה הכי מוארת שהיתה לי אצל לקוחות. התזת המייקאפ היתה קלה וברורה. פשוט התמוגגות. החתול חשב לרגע להתווכח, וויתר ונעלם.
לפתע נכנס החתן לסלון בפסיעות זהירות, מתבונן בנחישות על הרצפה. הוא היה צריך משהו שנמצא בסלון, אבל ההליכה שלו נראתה תמוהה, עד שהבנו שהוא פשוט לוקח ברצינות את עניין ההפתעה שתהיה לו כשיראה את הכלה, ונורא משתדל לא לקלקל. כמה מתוק. נמסנו.
בסיום העבודה, כשהחתן כבר הרים את מבטו לראות את אהובתו היפה, עת כולם מתרגשים, צוחקים, בוכים, ומקבלים הדרכות אחרונות בנושאי הינומה, דמעות ואיפור כלה, התגנב החתול בזריזות זהירה וכבש מחדש את מקומו הבלעדי על ראש המייבש, ונשם לרווחה.
