מה זה השפכטל הזה?!

המפגש הראשון שלי עם ‘קרם בסיס’ (המכונה בישראל “מייקאפ”) היה בשנות השמונים. הגעתי לארצות הברית ללמוד בתיכון אמריקאי טיפוסי. הבנות שהסתובבו שם נראו שונות מאוד מהבנות בישראל באותה התקופה: הן כבר לא נראו כמו ילדות. הן נראו כמו נשים.

ג’ינס וטי שירט היו פחות פופולאריים מגרביונים ונעלי עקב, אך גם בבגדי התעמלות פשוטים הן הצליחו להיראות מבוגרות בעשר שנים ממה שהורגלתי, בשל הפנים שלהן שהיו מאופרות מאוד, והשיער שהיה כבר יבש ושרוף מרוב סלסולים אגרסיביים.

אני זוכרת ילדות בנות 14 עם קמטים, ובמיוחד אחת בעלת מסיכת פצעונים שהלכו והצטופפו על פניה לאורך כל שנות התיכון מתחת למייקאפ העבה שהניחה עליהם, עם קו צהבהב התוחם את פניה במקומות שלא טשטשה את הגבול. ידעתי שהן מתכוננות שעה וחצי בכל בוקר, וחלקן הגדול לא העזו להיראות בציבור במצב הטבעי שלהן.

היות והחומרים ומן הסתם גם הטכניקה היו הרבה פחות משוכללים לפני 30 שנה, ונוסיף את חוסר הבשלות הטבעית של בנות צעירות מאוד, המסיכה שהן יצרו לעצמן היתה מאוד גלויה.

וזה פרדוקס, מכיוון שעבודה נכונה יכולה לייצר את עצמך יפה יותר. עבודה גרועה תייצר את עצמך צבועה יותר. מכוסה יותר. עם שכבת הגנה שמפרידה בינך ובין העולם. עם רעמה פלסטית שאיבדה את הקשר עם החומר המקורי הנקרא שיער אנושי.

המשך ישיר לכך ראיתי כעבור כמה שנים, בקורסים הראשונים שלקחתי באיפור מקצועי. המייקאפ הכבד שעבדנו איתו מחק לחלוטין את הפנים, ויותר מאשר הצליח ליצור מראה עור אחיד ויפה, יצר תחושה של חציצה בין השכבה החיצונית לאדם האמיתי שמתחת.

הייתי מסתכלת סביבי בזמן ההדגמות לראות עם עוד תלמידים רואים זאת. נראה היה לי שכולם שקועים בהתפעלות עיוורת מהמורה. יום אחד כשאמרתי את דעתי, קיבלתי תגובות בסגנון “אין מה לעשות, ככה זה. אחרת אין כיסוי טוב”, וגם קצת לגלוגים על אלה שתמיד מחפשים איפה להתלונן.

בסוף שנות התשעים ראיתי לחרדתי שהבנות מארצות הברית הגיעו גם לארץ. המייקאפים הכבדים נחו על פנים ישראליות, כאלה שגדלו חופשיות ולא פורמליות, ועכשיו רצו להיראות כמו נשות קריירה מוקפדות ומכובדות.

כמה פעמים הפנים הקפואים הזכירו לי מסיכת מוות. כמה פעמים ראיתי את גבול הקרם שלא טושטש. זה קצת מחטיא את המטרה, לא?

מאפרים רבים דיברו אז על כיסוי טוב ויצירת עמידות. לכיסוי טוב השתמשו במייקאפ עבה. לעמידות – הרבה פודרה. והיו כאלה שהמליצו לנטרל מהעור לפני כן את כל מרכיבי הלחות שלו, שלא יפריעו לקיבוע. ומה שקיבלנו מהמתכון הזה (ביייחוד כשנמצאים תחת תאורה משרדית בעמדת שירות ייצוגית, מתחת לחופה, או סתם באור היום הישראלי) הזכיר פני שטח של עוגה מקומחת. והעוגה הזו מעולם לא היתה מעוררת תיאבון בעיני.

אז מהו בכל זאת המראה הנכון?

את התשובה קיבלתי בספרים ומחקרים שקראתי.

“יופי עניינו בריאות. האתרוג יפה כל עוד אינו פגום ” כותב גדעןן אפרת (דפוסי היופי – שיחות עם גמד, הקיבוץ המאוחד, 1998); בריאות, פוריות, נעורים, גמישות, חיוניות, מרץ, זרימה – מקושרים עם החיים. קפאון, נוקשות, אפרוריות, יובש – מקושרים עם מחלה ומוות.

היופי צריך לשקף את החיים הפועמים. ברגע שהוא מקפיא אותם נוצר פרדוקס ותחושה לא טבעית ולא נוחה.

החשיבה הזו הנחתה אותי לחפש חומרי עבודה שישאירו את העור במראה גמיש ובריא.

השילוב של טיפול בעור לניקיון ולחות גם יחד, וקרמים קלילים על בסיס סיליקון, ובראשם טכנולוגיית ההתזה (אייר-בראש) מצליח ליצור אחידות בריאה ולנטרל גוונים לא רצויים, תוך שימור של היופי החי בפנים.